זה התחיל ביום הראשון שהוא הלך לגן, פתאום היו לי כמה שעות לבד, שכל מה שעשיתי בהן זה לחשוב עליו: "איך הוא מסתדר"? "האם הוא עצוב?" או אולי "רוצה הביתה?"
ורק חיכיתי לשעה בה אפשר יהיה לבוא לקחת אותו. בכל יום הייתי מתרגשת מחדש לראות את הפנים המחייכות שלו כשראה אותי, כאילו היה לו איזשהוא ספק.
בסוף התרגלנו – שנינו.
ואז הגענו ל"שלום כיתה א", שעד היום אני זוכרת את ההתרגשות ואיך הוא קרא לי שנייה לפני שיצאתי מהכיתה, רק בכדיי ללחוש לי באוזן שהוא אוהב אותי והלב שלי נמס וכמעט סחבתי אותו איתי, במחשבה ש"מי צריך את כל המסגרת הזו, הכי טוב לו איתי".
אבל כל שעשיתי, זה לחבק אותו ולהסתכל בו במבט רגוע ומרגיע, עם חיבוק חם של אימא ויצאתי כשראשי שוב "מדבר" אלי: "איך הוא יסתדר בהמון הרב של כל הילדים, בין המבנים הגדולים וחסרי החן של בית הספר?" ו"האם הוא יימצא את הכיתה?"ו"יישמע את הצלצול?" ושוב מצאתי את עצמי מחכה רק לבוא לקחת אותו. ובשעה המיוחלת, עמדו עוד הרבה אימהות,אך אני מרגישה כאילו אני היחידה, מתרגשת כשרואה אותו רץ אלי עם ילקוט על הגב, הפנים היפות והחיוך הכי מתוק בעולם ונדמה שברגע הזה העולם שייך לי ולו.
ובלי משים הגענו לחטיבת ביניים: בית ספר חדש, ילדים חדשים, מסגרת יותר גדולה ויותר מחייבת והוא כבר נער שפחות מראה את רגשותיו ,אבל פיו ועיניו אינם יודעים לשקר ואני ראיתי את המתח בבוקר הראשון ואת החיוך מתחת לשפה כשראה שאני ברכב מחכה מחוץ לבית הספר, ממתינה לבואו.
וכמו המשפט שאומר: "הימים עוברים לאט, אבל השנים עוברות מהר" התרגלנו, אני לשלי והוא לשלו וככל שעלה בכיתות, ההתרגשות הלכה ופחתה וגם הדאגה. המסגרת הייתה מוכרת, המורים, המערכת, המקום והידיעה המנחמת והמרגיעה, שבסוף כל יום הוא יגיע הביתה וניפגש.
אבל אז הגיע הצבא – לזה אף אחד לא באמת הכין אותי והילד שלי הפך (כאילו פתאום) לבחור צעיר עם מדים, נשק ובמקרה שלו גם כלב ובבת אחת הוא כאילו לא שלי, אלא של המערכת הגדולה והמאוד נוקשה הזו, מבלי יכולת השפעה שלי, רק עם דאגה רבה והמתנה תמידית לסופ"ש המיוחל, בו מגיע תורו לצאת.
אבל להפתעתי,לאט,לאט, גם לזה התרגלנו ולהרגלים יש נטייה להקל על מצבים והזמן לא אכזב ועשה את עבודתו נאמנה ויום השחרור הגיע ולא הייתה מאושרת ממני, הילד שלי חזר הביתה.
לראות אותו שוב כל בוקר ולדעת שבסוף היום הוא יישן בחדרו, במיטה שלו - מי צריך יותר? (אני תמיד ישנה יותר טוב כששלושת ילדי בבית).
מהר מאד הגיע גם עת "הטיול הגדול" (עשה שניים) אך כנראה שהצבא חישל אותי והייתי חזקה. ידעתי שהגעגוע יצבוט לי בבטן ,אבל הידיעה שהוא נוסע לכייף, מתוך רצון ובחירה, שימחה אותי מאד וזה הקל את החודשים הרבים האלה, כשהוא במרחק של יבשת אחת ואז ועוד אחת וכשאצלו יום, אצלנו לילה.
הזמן, כאמור, כמות שהוא, אפשר לסמוך עליו והוא עבר וביום בהיר אחד, הוא שוב איתי בגינה עם הקפה של שבת בבוקר. במהלך השבוע נפגשים לרגעים ארוכים או קצרים, בין כותלי הבית, כשאני בידיעה משמחת, שבאיזשהיא שעת לילה לא שפויה, הוא יחזור לישון בבית והלב שלי שוב מחייך.
והשבוע? השבוע הוא ארז חפציו, פירק את חדרו ,רוקן את הארון ועבר לשלב הבא של החיים: המעבר לעיר הגדולה!!!
ב5 בבוקר הגיעה ההובלה ואני כבר ארזתי את קופסאות האוכל (שלא ישכח לקחת) מסתכלת על פניו לפני הזריחה, כשנכנס לרכב ויודעת שהוא שמח ואני מנגבת את הדמעות וחונקת אותן בגרוני.
הילד שלי כבר ממש גדול והוא עושה את הצעד הבא המתבקש וכמו בטיול,הוא עושה זאת מבחירה ובכיף.
אני נזכרת באימי ז"ל וביום שבו אני עזבתי את הבית, זוכרת שהייתה עצובה, אבל אני הייתי שמחה ונרגשת, לא חשבתי עליה ,חשבתי על עצמי, הייתי עסוקה בעצמי, נהנית מכל החוויה ובעודי נזכרת ביום הזה, של לפני שנים כה רבות, ניגבתי את דמעותיי והרגעתי את עצמי: הילד שלך עובר עוד שלב בחייו וכך גם את ואם הוא שמח, תהיי שמחה בשבילו ותזכרי שזה רק עניין של זמן עד שתתרגלי.
המחשבה הזו מרגיעה אותי.
כמו בשלבי ההתפתחות של הילדים , יש גם לנו ההורים את "שלבי ההורות".
ומאימא לשלושה ילדים שהיו רק לפני שנייה קטנים, פתאום אני עם שלושה גברים: סטודנט, חייל ותלמיד יב' ועם כולם אני עוברת ואעבור את אותם שלבים, את אותו געגוע, אותה צביטה בלב ודמעות חנוקות בגרון, אבל אני מאחלת לעצמי ולהם שיהיה לי "קשה" בכל שלב שכזה, כי יש בשלבים הללו חיים ובריאות ועתיד (טפו,טפו,טפו) ומה עוד הורים יכולים לבקש ,אם לא את זה בשביל ילדיהם ובשביל עצמם♥♥♥
